הכל התחיל לפני 14 שנה.

זה היה באמצע השבוע, אני שוכב על הספה הירוקה בבית של אמא ביפו, ואני בוהה בתקרה. פוחד.

אני יודע שאמא עומדת לצאת לעשות קניות של ספרים, לבית הספר החדש שאני עובר אליו – הנדסאים.

אני עומד לעלות לכיתה ט', ואמא החליטה שנכון בשבילי לעבור לבית ספר של מחוננים כדי שתהיה לי תעודה ביד.

בכיתה ה' עברתי מבית ספר ויצמן ביפו לבית הספר 'טבע, סביבה וחברה' כי הרגשתי שבית הספר ויצמן הוא לא בשבילי.

וכשהגעתי לבית הספר החדש, פשוט התאהבתי. מצאתי שם, לראשונה בחיי, חברים אמיתיים.

בסוף כיתה ח', אמא הודיעה לי שאני אצטרך להיפרד מהחברים החדשים שביליתי איתם מכיתה ו' ועד עכשיו, כי הגיע הזמן לעבור לבית ספר חדש.

לא משנה כמה התנגדתי, זה לא עזר. ארגנו לי מסיבת סיום, כל השכבה כתבה לי ביומן ברכות להמשך הדרך ואני בפנים אוכל את עצמי.

חזרה לאותו הבוקר... אני על הספה, בוהה בתקרה... ואנחנו 4 שבועות בערך לפני תחילת הלימודים.

אמא פוסעת לעבר הדלת, ואני צועק לה מהספה "אני לא עובר בית ספר".

9 דקות לאחר מכן, אני עומד מחוץ לבית, שקית ניילון ביד שבתוכה כמה דברים אישיים כולל היומן שהשכבה כתבה לי בו, הלב שלי דופק, דמעות זולגות לי מהעיניים – עזבתי את הבית.

אבא... לא צריך אותו... אבא ואמא היו גרושים מגיל 3. מלא מריבות. וזה דפק לי את הראש טוב טוב במהלך שנים רבות מהחיים שלי. רק היום אני יודע שמה שהלך שם, לא היה בסדר – בכלל.

ובגיל 13.... בעובדה הזו נזכרתי רק בגיל 25... החלטתי שאני מחליט לוותר גם על אבא שלי.

הוא היה בא לבקר פעם בשבוע... לפעמים פעמיים... ולרוב הוא גם היה מבריז ולא מגיע בכלל.

הוא לא זכר את היום הולדת שלי או של אחי, אף פעם.

ולעולם לא קיבלנו ממנו מתנת יום הולדת.

אז בגיל 13, עם כל הכעס, פחד והרגשות העזים שהיו לי מחוץ

לדלת הבית רגע לאחר שעזבתי, החלטתי לוותר גם עליו.

וככה עד גיל 21 בערך, היה נתק מאמא, אבא ואחי.

עם אבא, זה נמשך עד גיל 25.

הפנימיה... מגיל 13 ועד 18 גדלתי בפנימיה בתל ברוך צפון, בתל אביב. מקום מדהים שאני חייב לו המון.

וקלטתי מהר מאוד שאני בצומת דרכים ושעליי לקבל החלטה.

שמתי לב, מגיל מאוד מאוד קטן, שכולם סביבי מתנהגים כמו עדר. הולכים אחד אחרי השני, לא שואלים יותר מדי שאלות, ועושים את מה שמקובל לעשות.

מבוגרים היו מסבירים לי שהעיקר זה פרנסה ובריאות. כשהייתי שואל אנשים האם הם אוהבים את מה שהם עושים, הם היו מעקמים את הפרצוף ועונים לי 'צריך להתפרנס ממשהו, לא'?

אפילו בפנימיה מדריכים המליצו לי ללכת על דברים בטוחים, ולא להגשים את עצמי במקצועות שיש תחרות גבוהה מדי.

בטח שלא להתחיל קריירה במוסיקה, כי אני צריך להיות ממש טוב אם אני רוצה להצליח.

במהלך כל תקופת ההתבגרות שלי ראיתי אלמנט של עדר בכל מקום שהלכתי אליו.

אפילו בבית ספר, בכיתה י', אני זוכר יום בבית ספר שהיה מלא בלאגן. כולם רצים ומתרגשים, ורק אני לא מבין מה קורה.

אני עוצר את חבר שלי תום, ושואל אותו 'מה לעזאזל קורה כאן?'..

תום עונה לי "זה הזמן שבוחרים מגמות". אני מבולבל ושואל "למה?".

והשאלה למה זו לא שאלה שבאה טוב לאנשים שאוהבים לחיות בתוך העדר.

זו שאלה שמפקפקת במוסכמות החברתיות. זו שאלה שמטילה ספק במה שמקובל.

תום מסתכל עליי מבולבל בעצמו ואומר לי "מה זאת אומרת למה? ככה... זה מה שכולם עושים".

המשפט הזה היה נשמע לי כל כך מטומטם רציתי לזרוק את תום מהמדרגות. "טיפש" חשבתי לעצמי.

וכשעמדתי מול אותה צומת בגיל 13, ידעתי מהי הבחירה שלי.

כי כיוון אחד הראה לי עתיד שבו אני חי כמו כולם, מתפרנס, מוצא עבודה בטוחה, חי רגיל, נורמלי ושורד.

כיוון אחר הראה לי עתיד שבו אני יוצר חיים משלי, סטנדרטים משלי וחיים שאני אוהב לחיות.

עכשיו אני רוצה שתקלוט משהו.... אני בן 13 כשאני קולט את התובנה הזו. 13.

יש לנו משתתפים שמגיעים לסמינרים שלי וקולטים את זה רק בגיל 50.

האם היה לי מזל שגיליתי את התובנה הזו בגיל מוקדם? אולי כן ואולי לא.

ובגיל 13 אני הבנתי שזהו התפקיד שלי לדאוג מה עובד בעולם הזה.

איך לעשות כסף... איך להיות יותר חברותי... איך להבין אנשים טוב יותר... איך להיות יותר משפיע... איך לקרוא מהר יותר... איך לשכנע אחרים.. איך אנשים מצליחים חושבים... בקיצור, להבין איך העולם הזה עובד.

וזה בדיוק מה שעשיתי. התחלתי לקרוא ים של ספרים.. התחלתי להשקיע בעצמי בקורסים ובסדנאות להתפתחות אישית בגיל 15... הייתי שם את עצמי ליד אנשים מצליחים שעושים את מה שאני רוצה לעשות...

בין אם זה עושים כסף...

ובין אם זה גברים שיש להם ביטחון עצמי מאוד גבוה... כדי ללמוד מהם.

הייתי אפילו מביא ספרים לבית ספר וקורא בזמן השיעור 'איך ליצור נכסים למטרת הכנסה פסיבית' במקום להקשיב למורה להיסטוריה.

התחלתי ליצור לעצמי מסלול חדש, שונה והפוך לגמרי מזה של העדר, כבר מגיל מאוד צעיר.

אבל אז העיפו אותי קיבינמט. בגיל 18 כולם עוזבים את הפנימיה והרוב חוזרים להורים שלהם.

אני עשיתי את המיטב כל השנים האלו לברוח מההורים שלי ולנתק איתם את הקשר לגמרי.

וידעתי שאין לי לאן ללכת. למזלי, כי הייתי קומבינטור מאוד גדול באותו הזמן... סידרו לי דירה זמנית בפנימיה עד שאני אסתדר.

ברגע שעזבתי את הפנימיה ומצאתי בסופו של דבר דירת 16.5 מ"ר בבן יהודה בתל אביב, הכל התחיל להתדרדר.

רוב ההתבגרות שלי הייתי ילד די מופנם...

לא היה לי קל ליצור חברויות... הייתי עושה הכל כדי לא לעמוד מול הכיתה ולהקריא דברים... בנות לא ראו אותי כפוטנציאל לחבר, תמיד הידיד החמוד...

הייתי מאוד נמוך... הכינוי שלי היה רבע עוף... ולמרות שהיו לי חברים, תמיד הרגשתי סוג של 'לא שייך'.

וכשעזבתי את הפנימיה.. שבשבילי זה היה הבית שלי... נכנסתי לתקופה הקשה ביותר בחיי.

אלו היו 4 שנים שלא חשבתי שאצא מהן

בערב של המעבר דירה, המורה לגיטרה שלי, יוסי, עזר לי להעביר את הציוד האחרון שלי מהדירה הזמנית של הפנימיה.

בגלל שהוא חנה באמצע הכביש, כשהוא הוריד את הארגזים האחרונים מהמושב האחורי ליד מפתן הדלת, הוא היה חייב לחזור לרכב כדי לא לקבל דו"ח... אז הוא אמר משהו כמו "יאללה ביי"... ואני לא יודע למה.. אבל באותו הרגע הרגשתי כאב כמו שלא הרגשתי בחיי.

אני עומד בדירה פיצית... מבולגנת... חסרת חיים... עם ריח לא מוכר... השעה 23:00 בלילה, ואני יודע שאני צריך לקום למשמרת במלצרות בעוד 5.5 שעות.

לא היה לי מחשב, לא טלוויזיה ולא אף אחד שהרגשתי

שאני יכול לדבר איתו כדי להתמודד עם זה.

ובאותו הרגע... לשנייה אחת בלבד, עברה לי המחשבה הזו בראש

שהשפיעה עליי במשך 4 שנים רצופות "אני אהיה לבד כל החיים".

ו4 שנים הייתי לבד. השגרה שלי הייתה לקום ב5 אחר הצהריים,

ללכת לעבוד כמה שפחות כדי לשלם את שכר הדירה ואת האוכל שבמקרר,

לישון ב4 או 6 לפנות בוקר, לשחק משחקי מחשב וזהו.

בימים הראשונים של הדירה, הייתי כל כך לבד, שהייתי הולך לסופרים כדי להרגיש קצת אנשים.

עם החברים שלי ניתקתי קשר מוחלט כי הרגשתי שהם מורידים אותי למטה...

אמא ואחי ניסו ליצור איתי קשר, אבל לא הייתי מסוגל לדבר איתם.

ואת האמת.... הרגשתי שאני מתחרפן. ולא ידעתי איך לצאת מהמצב הזה.

עם הזמן, דברים נהיו שגרה ויצרתי לעצמי צורת הישרדות שהפכה להיות הנוחות שלי.

משחקי מחשב, טלוויזיה, עבודה, אוכל ולישון.

לא היה יום שלא הבטחתי לעצמי שהיום יהיה אחרת...

היום אני אעשה משהו עם החיים שלי. היום אני אקום ואשנה דברים.

זהו, ממחר אני מתחיל להתאמן כמו שצריך. ממחר אני יושב ומתחיל

לכתוב את הפטנטים שלי ומוציא אותם לפועל.

... היום חלק מהפטנטים האלו קיימים, ואני מניח שמי שפיתח

אותם עשה מהם הרבה מאוד כסף.

הבעיה שלי הייתה שלא הייתה לי מילה. לא עמדתי בהבטחות שלי לעצמי בשיט.

הייתי דוחה כל דבר שהיה חשוב לי.

אפילו אם הייתי רואה בחורה חמודה שהיה בא לי להתחיל איתה,

לא היו לי ביצים לעשות את זה והייתי מתרץ תירוצים למה אני לא יכול.

ויותר מהכל...

יותר מהעובדה שלא היה לי כסף להרשות לעצמי שום דבר מיוחד... יותר מהעובדה שהייתי נוסע שעה הלוך בגשם לאיזור שבו היה זול לעשות קניות רק כדי לחסוך כמה שקלים על הבשר והחומוס ושעה חזור בזמן שאני מחזיק 7 שקיות מפוצצות בקניות והורידים בידיים שלי נשברים בזמן שאני מחזיק אותם, מתקמצן לקחת מונית או לעשות את הקניות ליד הבית שלי...

יותר מהעובדה שהייתי עובד רק בעבודות מזדמנות ומתפלל לפני כל משמרת שמשהו יקרה שתהיה לי סיבה מספיק טובה 'לא ללכת'...

מה שהכי הרג אותי זו תחושת האכזבה שהייתי הולך לישון איתה כל לילה.

ואני ממש מתכוון כל לילה. תחושת אכזבה עמוקה מאוד מעצמי.

הייתי הלוזר הכי גדול שהכרתי ולא סבלתי את עצמי בגלל זה.

לא עניין אותי כסף... לא עניין אותי להיות מפורסם.. לא עניין אותי שום דבר חוץ ממשהו אחד קטן..

אותו משהו אחד קטן אחראי על האושר שלי היום ועל העושר שלי היום.

אותו משהו אחד קטן מייצג את כל המהות של הספר הזה. את כל המהות של הסמינרים והקורסים שהעברתי ליותר מ1,950 איש ב15 חודשים האחרונים.

אני לא מאמין בתיאוריות יפות שלא עושות כלום.... מוטיבציה ותחושות היי גבוהות שנעלמות אחרי תוך יום - יומיים.. מה שעושה הבדל בחיים של אנשים לאורך זמן זה רק פעולות, והמשתתפים שלנו ממש מצליחים לראות תוצאות לטווח הרחוק ולאורך זמן

חופש – היכולת לקום כל יום ולחיות כל רגע מהזמן שלך, איך שבא לך, עם מי שבא לך ולעשות רק את מה שבא לך.

וזהו השלב שבו אני מספר לך שהסיפור מסתיים טוב. מאוד מאוד טוב.

אני חי כמו ש99% מהאנשים בעולם לא יחיו לעולם.

ולא, אני לא הולך להגיד לך שאני נוסע בלמבורגיני ושמיליוני דולרים נכנסים לי לכיס בלי שאני עושה כלום.

אני גם לא הולך לשים לך כאן תמונות של 'כמה אני מאושר ואיך אני יותר מצליח ממך, בוא תלמד ממני איך לעשות כסף' כמו הרבה מאוד לוזרים שמלמדים איך לעשות כסף בלי שיש להם 5 ₪ לשלם על קפה הפוך בארומה.

אבל אני כן אגיד לך שהיום אני בן 27 והגשמתי את החלום שלי – אני פאקינג חופשי וזה אומר שהיום, בזכות מספר הרגלים וצעדים ששיניתי בחיים שלי.. תכף נדבר על 7 מהם שיעזרו לך... אני היום:

- גר בדירה גדולה, מדהימה ומרווחת ויש לי את כל מה שאני צריך...

- 98% מהזמן אני 'עובד' מבתי קפה ומסעדות... אני לא כבול למדינת ישראל ולא לאף בוס או מנהל קרצייה שיגיד לי מתי לעבוד ומה לעשות (2% האחרים אני מגיע לתל אביב ומעביר עם הצוות שלי 3 סמינרים וקורסים למאות אנשים כל חודש שמגיעים אלינו מכל הארץ)

- אני חטוב, שרירי ויש לי גוף חזק, בריא עם קוביות בבטן

- אני אוהב את עצמי. באמת. אני בטוח בעצמי, אני לא מפחד מכלום, אני מסוגל לעשות כל מה שבא לי, בלי לשים זין על מה אחרים יגידו.

- הכרתי לא מאט בחורות מדהימות מהמין השני ואשפר להגיד שאין לא רואות בי יותר כ'הידיד' אלא יותר לכיוון של 'גבר שאין הרבה כמוהו'.

- אני טס כל שנה 4-5 פעמים, באופן ספונטני לחלוטין.

- יש לי כמה עשרות מקורות הכנסה, חלקם אקטיביים וחלקם פסיביים והכי חשוב – אני רגוע כלכלית.

- אני עושה ביום יום רק דברים שאני אוהב לעשות ולא שום דבר מעבר. (לדוגמא, אני לא אוהב לשטוף כלים. אחד מהיעדים שלי היו לעולם לא לשטוף כלים, והיום יש לי עוזרת שמנקה, מבשלת ועושה קניות בשבילי)

- הגשתי חלום, מצאתי את הייעוד שלי והיום אני עוזר לעשרות אלפי גברים ונשים בארץ ובעולם לקצר את הדרך שלהם להצלחה, גם מנטלית וגם פיזית כדי שהם ייראו מדהים ויחיו חיים מדהימים.

- היום אני והמשפחה שלי בקשר שלא האמנתי שהוא אפשרי. אני ואבא שלי חזרנו לקשר מדהים. אני ואחי יושבים איתו כל שישי, בחולון או בראשון לציון ושותים מקיאטו, כפול ארוך, עם אקסטרה קצף. אני יושב עם אמא שלי כל שבועיים במסעדת ברסרי בתל אביב ואני מספר לה הכל. ואח שלי הוא היום אחד האנשים החשובים בחיי.

אבל כל זה, בשבילי זה כלום לעומת הדבר הבא. ואני מציע שתקרא את זה 3 פעמים:

אני אוהב את עצמי. אני חופשי להיות אני תמיד. אני לא שם מסיכות עם אף אחד. אני אותנטי תמיד. אני עושה רק את מה שעושה לי טוב. אני קובע מה קורה כל יום. אני קובע מה לעשות עם הזמן שלי. אני קובע מי נמצא בסביבה שלי. אני חי בבועה משלי, עם סטנדרטים משלי, חוקים משלי ואין אף אחד בעולם שיכול להזיז אותי שמאלה וימינה.