"מדהים! מי עוד רוצה להשתמש בשיטת האימון המהירה והמוכחת הזאת שתבנה לך בוודאות ביטחון עצמי יציב וגבוה לכל החיים, תשרטט לך בקלות את הכיוון שלך לשנה הקרובה ותפתח אצלך לתמיד משמעת עצמית אינסופית שלא מושפעת מהסביבה או מהרגשות שלך"

אם אתה קצת כמוני, גם אתה לא נולדת לנסיבות הכי מדהימות שיש. לא הרבה מאיתנו גדלים בסביבה חיובית שמחנכת אותנו לכוון גבוה, לשאוף לחלומות הכי גדולים שלנו, לקחת סיכונים ולהיות דומיננטיים בעולם הזה.

יותר מזה, רוב החינוך שאנחנו מקבלים בבית הספר משדר לנו שהעולם האמיתי מגיב לאלו שמבקשים רשות, מתנהגים בנימוס, נזהרים מלעשות טעויות ושומרים על פרופיל נמוך.

מגיל מאוד קטן אני אישית שמתי לב שמשהו כאן דפוק. ואם אני אמשיך לסמוך על האנשים האלו שלידי שנראים כאילו הם ויתרו על החיים שלהם ממזמן, וכאילו כל התפקיד שלהם כאן הוא לשרוד, לשלם שכר דירה ולהתפרנס בכבוד.... אני אסיים כמוהם. אומלל, מאשים את כל העולם בצרות שלי ומתלונן כאילו יש מתישהו יחלקו פרס על התלונות שלי.

ההורים שלנו אוהבים אותנו. חלקם מראים את זה טוב יותר מאחרים, אבל בפנים אנחנו יודעים שהם פועלים מתוך דאגה ואהבה. לפעמים, ההורים שלנו יכולים להתנהג בצורה שתיראה לנו כפוגעים, שונאים או לא אכפת להם מאיתנו ולפעמים ההורים שלנו עושים כמיטב יכולתם.

בהרבה מקרים, אנחנו לא יודעים מה היה להם כשהם היו ילדים ואולי הם נתנו לנו את הכי טוב שהם יכלו.

אבל בין אם חווית אהבה מההורים שלך ובין אם יש לך כעס או רגש שלא הבעת להורים שלך עד היום, ההורים שלך הם לא ג'יימס בונד.

"אהבה לא עושה את התפקיד".

אמא ואבא אולי אהבו אותך, החליפו לך חיתולים כשהיית קטן ולימדו אותך ללכת אבל לא יותר מזה.

אמא ואבא שלך, וגם הסביבה שבה גדלת עשתה את שלה. לימדה אותך, חינכה אותך והעבירה לך את העקרונות ואת דרך החיים שלה... וזה למה אתה איפה שאתה נמצא היום.

זו לא אשמתך.

המצב שלך הוא לא רע ולא טוב. זה פשוט המצב שלך.

בכל פעם שאני טס לחופשה באירופה או לארצות הברית, אני שם לב שיש כלי לכל דבר בחיים. ולכל כלי ולכל בן אדם יש את השימוש שלו ואת מה שהוא יכול לתת לך.

אז גם אם הנהג מונית שמסיעה אותי מהבית שלי לשדה התעופה, הוא בן אדם עם לב ענק, חדור מוטיבציה וממש ממש אכפת לו ממני, זה לא ישנה את העובדה שהוא לא יכול לקחת אותי למקום שבו אני באמת רוצה להיות. הוא יכול להתחיל איתי את הדרך, אבל לא יותר מזה.

בשלב כלשהו, אני אצטרך להגיד לו תודה, ולהמשיך עם כלי אחר שכן ייקח אותי למקום שבו אני רוצה להיות. במקרה הזה, המטוס שמהווה כלי גדול יותר, חזק יותר שבו לא השתמשתי עד עכשיו ייקח אותי ליעד שלי.

זה לא סוד שאת רובינו מחנכים לשתוק. לשתוק כשבא לנו להביע את עצמינו. להיראות טוב מאשר להיראות רע. להישאר בטוח מאשר לקחת סיכון... ובקיצור, לשרוד.

לא פלא ש40,000 בתי עסק נסגרים מדי שנה בארץ, אחוז הגירושים בארצות הברית הוא יותר מ48% וכמעט 60% ההסטונדטים שלומדים היום למקצועות כמו עריכת דין, רפואה ומנהל עסקים לעולם לא יעבדו בתחום שאותו הם למדו.

ואתה יודע מה אביחי?

לא פלא שאנשים כמוני וכמוך התרגלנו להרגיש רע או אשמים כשאנחנו רוצים להגשים את החלומות שלנו או כשהמטרה שלנו דורשת מאיתנו להיות אסרטיביים, החלטיים ולקחת סיכון.

כי זה העולם שנולדת אליו. עולם שדואג שתישאר קטן. בטוח. ובשקט.

עולם שבו אתה משדרג את הבית שלך, את הטלפון שלך ואת ארון הבגדים שלך יותר משאת עצמך. רוב האנשים לא עדכנו את עצמם מתקופת היסודי שלהם, והם עדיין מופתעים למה הם נמצאים פחות או יותר באותו המצב, כשהם מרגישים פחות או יותר אותו הדבר.

אני זוכר את היום ההוא ששכבתי על הספה וידעתי. "אני לא נשאר כאן יותר".

גיל 13, השעה 12:00 בצהריים, אני שוכב בבית הישן שלי ביפו ואני קולט את זה. אחרי שנים שאני מרגיש כלוא, בלי חופש, בלי היכולת להביע את עצמי ולהיות מי שאני באמת... החלטתי שמספיק לי.

כבר אז, ידעתי את מה שאני מעביר היום בעשרות סדנאות וסמינרים שלי בארץ למאות אנשים – "חופש זה הדבר שכולנו שואפים אליו".

• החופש לבחור
• החופש להיות מי שאתה
• החופש להביע את עצמך
• החופש לקחת
• החופש להיות מוקף במי שבא לך
• החופש לעשות את מה שאתה באמת רוצה לעשות
• החופש להגשים כל דבר שבא לך
• החופש להיות

אחרי שאמא שלי בחרה להוציא אותי מבית הספר הנוכחי שלי, שבו הרגשתי סוף סוף חי, עם חברים וכיף אדיר, ובמקום זאת לשים אותי בבית ספר למחוננים כדי שאני אצא עם מקצוע, אני הבנתי שזהו הזמן שלי להיות אסרטיבי ולקחת שליטה מלאה על החיים שלי.

בזמן שאני שוכב על הספה, אמי עומדת לצאת מהדלת כדי לקנות לי ספרים חדשים לבית הספר החדש. הבטן שלי מתהפכת, אני רועד וכל הגוף שלי מזיע. "אני נשאר בבית הספר הישן שלי" אני אומר לה.

5 דקות לאחר מכן. אני ברחוב. עם שקית ביד. נעלי בית על הרגליים. ובאותו הרגע ידעתי שאני לא חוזר אחורה לעולם יותר.

זה היה ברור לי שאני כרגע קפצתי לתוך האוקיינוס בלי מצופים, בלי גלגל הצלה ובלי אף אחד שיציל אותי. החיים שלי עכשיו תלויים בי.

אני לא יכול להסביר איך ידעתי את זה, אבל זו הייתה תחושה כל כך אמיתית וזה ממש כמו להרגיש את הרגל שלך... אתה פשוט יודע את זה.

אחרי 5 שנים שבהם גדלתי בפנימיה, מנסה לשרוד, רק להצליח בלימודים, הגיע הרגע שממנו פחדתי כל חיי. הרגע שבו הפנימיה אומרת לי "חיים, אתה בן 18, הגיע הזמן לעזוב".

כי כל הזמן הזה שהייתי מחוץ לבית, לא רק שהרגשתי שונה, מוזר וכאילו יש בי משהו לא בסדר אלא גם הייתי צריך ללמוד הכל בעצמי. הקשר עם אמא, אבא ואחי נותק לחלוטין אז לא היה מי שיראה לי איך לחיות בעולם הזה.

לא היה מי שילמד אותי על קשרים בין אנשים, לא היה מי שילמד אותי על כסף, לא היה מי שילמד אותי על איך לפתח ביטחון או כריזמה... אפילו לא היה מי שילמד אותי איך להתגלח.

המציאות... הג'ונגל שיצאתי לתוכו הראה לי שזה תלוי בי. שזה עליי. ושאם אני לא אעשה משהו עם החיים שלי, הם מהר מאוד יגיעו לתחתית.

ולתחתית, הם הגיעו.

יצא לך פעם להיות תקוע בתוך פקק?

אם כן, אתה יודע שזה סיוט.

אתה יושב שם... הכל מתקדם לאט. אתה מבואס, עצבני. צופרים לך, אתה צופר בחזרה. ובלי לשים לב, הזמן עובר לו ובלי שאתה מרגיש, אתה כבר מתחיל להתרגל לקצב האיטי של הפקק.

הרגל שלך יודעת כמה לחץ להפעיל על הדוושה כדי לא להתקדם יותר מדי, אתה פחות מסתכל ימינה ושמאלה כי גם ככה אתה זז באיטיות, ואתה פשוט מה שנקרא "שוחה עם הזרם"....

עד הרגע המדהים הזה שהכביש נפתח.... אתה מתעורר.... מולך מופיע לו כביש פתוח וריק, העיניים שלך נדלקות, הרגל לוחצת על הדוושה ובום אתה טס... איזו הרגשה... סוף סוף אתה בתזוזה, סוף סוף אתה מרגיש חופש ואתה פשוט מתקדם בלי ששום דבר עוצר אותך...